איך יוצרים דמויות נוער שמרגישות אמיתיות? איך מוצאים את הקול הנכון, בלי להישמע מיושן או מתאמץ? איך כותבים על זהות, לחץ חברתי או בריאות נפשית בלי שזה יישמע כמו הרצאה? ואיך כותבים סצנה שבני נוער מרגישים שהיא מדברת אליהם ולא רק עליהם?